מאמרים נוספים בנושא

מהו חוסר אונים

לפני שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, הלכתי לבדוק בויקיפדיה איך מוגדר מצב של "חוסר אונים", ומצאתי שם את התיאור ההזוי הבא:

"חוסר אונים הוא תחושה פסיכולוגית של אדם שאינו יודע לפעול באירועים המתרחשים בסביבתו או שאין באפשרותו להתערב בהם ביעילות".

רק מלקרוא את זה, ניתן להבין כמה חשיבות אנחנו מייחסים לדברים שגויים, למרות שאין לנו מושג מי כתב אותם, מה הניסיון שלו ומה ההשכלה שלו. הרי כל תלמיד כיתה א' יכול להבין, שמה שכתוב כאן הוא פשוט לא נכון.

חוסר אונים הוא חוסר בכח, לא חוסר בידע! הרי המילה "און" פירושה כח, וחסר אונים פירושו חסר כח. אבל זה לא מפריע לויקיפדיה להגדיר חוסר אונים בתור "תחושה פסיכולוגית" שקשורה בכלל לכך שהוא לא "יודע" כיצד לפעול.

אם תיאור המצב שלי כחסר אונים היה שאני פשוט לא יודע כיצד לפעול, לא הייתי צריך תכנית 12 צעדים לגמילה מהתמכרות, ופשוט הייתי הולך למישהו שילמד אותי כיצד להתנהג "באירועים המתרחשים בסביבתי", והכל היה בא על מקומו בשלום. למשל, הייתי "יודע" איך לפעול מול התאווה, מול הפורנוגרפיה, וכן הלאה, ואז לא הייתי חסר אונים.

במקרה כזה, הייתי צריך רק את הצעד ראשון מתוך כל הצעדים, ושלום על ישראל. הייתי מודה בחוסר אונים (הוי אומר: חסר לי ידע), ואז הולך לרכוש את הידע וצועד על השקיעה באושר ועושר.

אז אולי כדאי להיצמד למקור ולראות איך נכתב הצעד הראשון בשפה האנגלית:

"We admitted we were powerless"

והתרגום המדויק הוא: הודינו כי היינו חסרי כח.

כעת זה כבר סיפור אחר לגמרי, כי לא חסר לי ידע. לא מדובר כאן על "תחושה פסיכולוגית של אדם שאינו יודע לפעול", אלא על אדם שיש לו את כל הידע בעולם, והוא יודע בדיוק כיצד עליו לפעול, אבל חסר לו הכח לבצע את זה.

לא מדובר על מצב חד פעמי שהיה כאשר הגעתי לתכנית, אלא בכל פעם שבה אני עומד מול התאווה, אני שוב נמצא באותו מצב בדיוק: חסר לי כח. אני יודע שהתאווה תהרוג אותי, אני יודע שאני צריך לזוז משם, אבל אין לי את הכח לעשות את זה. אני חסר כח.

ואם מה שחסר לי זה כח ולא ידע, אז אני פונה לכיוון אחר לגמרי, כאשר אני רוצה להחלים. במקום להשקיע בלימוד ורכישת ידע נוסף, אני מחפש מקור כח שימלא את הכח שחסר לי.

כעת נותר לי לשאול את עצמי: מי יכול לתת לי כח? הרי אם היה חסר לי ידע, הצעד המתבקש הבא היה די פשוט, כי הייתי הולך ללמוד, לקרוא, לדבר עם רב או לטיפול אצל פסיכולוג. אבל אם חסר לי כח - מי יכול לתת לי כח?

לכן, כאשר אני מבצע את הצעד הראשון בשלימות, אני אגיע באופן אוטומטי אל הצעד השני, בו אני מתחיל לחפש את הכח הגדול ממני שיכול להחזיר אותי לשפיות. כאשר אני מבין שאני כבר לא אצליח לצאת מהמצב שלי, כי אין לי מספיק כח לצורך כך, אני פונה החוצה אל הכח הגדול - הכח העליון שהוא הנותן לך כח.

חוסר אונים = בריחה מאחריות?

אם אני מודה שאני מכור, ומקבל את העובדה שאני חסר אונים מול התאווה, מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שכעת אני יכול לברוח מהאחריות למעשיי, מכיוון שאין לי אפשרות לעמוד בניסיון? או שמא זה בדיוק הפוך, ודווקא ההודאה בחוסר אונים היא היא לקיחת האחריות על מצבי והתחלת הטיפול בעצמי, על מנת שלא אמשיך לעשות את אותם דברים שאני חסר אונים מולם? אבל רגע, אם אני כן יכול לטפל במצבי, אז אני בכלל לא חסר אונים?...

כדי לעשות סדר בדברים, ניקח כדוגמא מקרה משפטי מפורסם בארה"ב, בו אדם שסובל מסהרוריות, רצח את אשתו מתוך שינה. בבית המשפט הופיעו חוקרים ועדים מטעם ההגנה והתביעה כאחד, שהסבירו שהאדם חולה במחלה בה אינו מודע למעשיו מתוך השינה, ורק חלקים מסוימים במוחו פעילים, בעוד חלקים אחרים למעשה משותקים.

כבר מילדות הוא היה קם באמצע הלילה, מסתובב בגינה של השכנים וחוזר למיטתו, ובבוקר לא מבין מדוע יש חתכים על כפות רגליו. אשתו הייתה מודעת למצבו, ולכן הייתה נועלת בלילה את חדר השינה ומניחה את המפתח מתחת לכרית.

בליל הרצח הם הוטרדו על ידי צעירים מקומיים, ובאמצע הלילה הוא רצח את אשתו, כיון שהיה משוכנע שהצעירים מנסים לפגוע בה. הוא לא היה מודע כלל למעשה שעשה עד הבוקר. לרוצח לא היה עבר של אלימות, לא מתוך שינה ולא במהלך היום, והמומחים הסבירו למושבעים שבעצם הוא פעל מתוך הרגל של הגנה עצמית על אשתו...

בנאום הסיכום של התביעה, ביקש התובע שלא לגזור עליו מאסר ולשלחו לחופשי לאחר שנהרסו חייו, וכך אכן נעשה.

אלא שאת הטיעון הזה בדיוק, ניסו לאמץ גם מכורים שונים כשהגיעו לבית המשפט בעקבות התוצאות של ההתמכרויות השונות שלהם. כך, למשל, מהמרת כפייתית שהפסידה את ביתה, משפחתה וכל אשר לה, נתבעה בידי הקזינו על 125 אלף דולר שהפסידה, ולא היה לה להחזיר.

היא טענה בדיוק את אותה טענה של הרוצח ששוחרר: היא פעלה מתוך הרגל ואינסטינקט ולא היה לה את חופש הבחירה להפסיק. היא סיפרה לבית המשפט שהיא עשתה מאמצים עילאיים להפסיק להמר, כמו למשל מעבר להתגורר במדינה בה ההימורים אינם חוקיים, אך לבסוף ברגע שהיא קיבלה הזמנה מהקזינו - היא לא יכלה לעמוד בפיתוי. היא הייתה מכורה לכך. זה לא שהיא רצתה להפסיד מיליון דולר שקיבלה בירושה - היא פשוט לא יכלה לבחור אחרת.

אבל המהמרת הכפייתית לא זכתה בבית המשפט. השופטים קבעו, כי היא הייתה אחראית למעשיה. משהו כאן לא הגיוני: הרוצח שנטל חיים של אדם אחר - נשלח לחופשי, ואילו אישה שהרסה רק את חייה שלה - מחויבת לשלם לקזינו את הכסף שאין לה עד הפרוטה האחרונה.

מבלי להתייחס כעת לפן ההלכתי של "אדם מועד לעולם בין ער בין ישן", ישנו הבדל מהותי בין המקרים: בעוד הרוצח לא היה מודע כלל לבעיה שלו, הרי שהמהמרת ידעה שהיא חסרת אונים מול ההתנהגות שלה. הרוצח מעולם לא הזיק לאף אחד מתוך שינה, ולכן לא הייתה שום סיבה שהוא יתחיל לישון עם אזיקים על ידיו. לעומת זאת, המהמרת ידעה היטב שברגע שהיא עומדת מול הפיתוי היא הופכת לחסרת אונים, ובעקבות כך היא הייתה צריכה לקחת אחריות וללכת לטיפול.

במילים אחרות: אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים מול לקיחת אחריות על החיים שלי וטיפול בבעיות שלי. מהרגע בו אני מודע לכך שאני חסר אונים, אני לא יכול ליותר להסתתר מאחורי הטענה ש"אני לא יכול להפסיק". ברגע שאני מודה שאני חסר אונים ואני בבעיה אמיתית - אני מחויב לטפל בבעיה שלי. אם אני מודה שאני חסר אונים אבל לא עושה הכל כדי לטפל בכך - אהיה אחראי על כל נזק שייגרם לי או לאחרים כתוצאה מההתנהגות שלי.

לכן, דווקא ההודאה בחוסר אונים היא זו שמביאה אותנו לקחת אחריות על מעשינו, בעוד הניסיון להמשיך להילחם לבד בהתמכרות הינו בריחה מאחריות.

אני לא חסר אונים!

איזה קטע. במשך כמה חודשים, אני כל הזמן חוזר שוב ושוב על כך שאני חסר אונים, ופתאום אני קולט שאני לא חסר אונים בכלל..

טוב, כמובן שלא קיבלתי פתאום כח מול התאווה, ואני עדיין שב ומצהיר (היום יותר מתמיד) שאני חסר אונים מול התאווה, וכי אבדה לי השליטה על חיי (בכל תחומי החיים). אבל יחד עם זה גיליתי, שזה רק חלק מהתמונה, ואם אני מתעלם מהחלק השני של התמונה - אני חוטא לאמת.

אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים מול עשיית הפעולות הנדרשות ממני - כל יום, כל שעה, כל רגע. אני לא חסר אונים מול השתתפות בקבוצה, אני לא חסר אונים מול להיות בקשר כל הזמן עם חברים, אני לא חסר אונים אפילו מול כניעה. כן, עוד פרדוקס מוזר, אני צריך שיהיה לי כח כדי להכנע. אפילו הרבה כח.

זה קצת כמו אדם שנפגע בתאונה, לא עלינו, והוא אכן חסר אונים ולא יכול להגיע בכוחות עצמו לבית חולים ולהציל את חייו. בהתחלה הוא לא קולט את זה והוא מנסה בכל זאת לגרור את עצמו, אבל עם כל פסיעה ועם כל רגע שעובר - המצב הרפואי שלו רק מחמיר והולך. כל תזוזה מכאיבה יותר וגורמת לפציעות ולנזק נוסף.

בסוף, כשבאמת כואב לו, הוא מבין שהוא לא יכול לבד ושאין לו סיכוי להגיע בכוחות עצמו כדי לקבל טיפול רפואי. הוא נכנע והוא מודה בחוסר האונים שלו. אבל הטיפש לא מרים טלפון למד"א כדי לבקש שיפנו אותו, כי הוא טוען שהוא הגיע למסקנה שהוא חסר אונים.

אכן, הוא חסר אונים מול הפציעה, אבל הוא לא חסר אונים מכדי לשלוף את הפלאפון, להתגבר על הבושה של "עשיתי תאונה" ולבקש (ואם צריך, גם להתחנן) שיבואו להציל לו את החיים, ויפה שעה אחת קודם. גם כאשר כוחות החילוץ מגיעים, הוא לא חסר אונים בכל הנוגע לשיתוף פעולה איתם במה שהם אומרים לו לעשות.

במשך שנים ארוכות מידי ורבות מידי, לא ידעתי שאני יכול לעשות משהו נגד הבעיה המרכזית של חיי. הייתי בודד להחריד, והייתי משוכנע שכך אסיים את חיי. כל זמן שלא ידעתי שיש מספר חירום שיכול לפנות אותי לקבלת טיפול רפואי, אכן המשכתי לנסות בכוחות עצמי לצאת מהמצב, מה שכמובן לא עזר ורק החמיר את הבעיה כל הזמן.

היום אני יודע שיש מי שיכול לעזור לי. אז חלאס עם התירוצים ועם כל הפוזה של "כמה אני מסכן" ו"כמה קשה לי להיפתח", ו"כמה אני עסוק ואין לי זמן לקבוצות" וכל זה. כי אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים מכדי לעשות פעולות שיצילו אותי.

ולכן, אם אני מנסה לפזר את האבק ולראות מהי הנקודה היחידה שעומדת בבסיס כל ההחלטות שלי כעת בחיים, ישנה שאלה אחת פשוטה: "סיימת?". זאת שאלה שאני משתדל לשאול את עצמי כל פעם, ואם התשובה עליה חיובית, אז אני מוכן לעשות הכל כדי לקבל את החיים שלי בחזרה.

אבל אם עדיין לא כאב לי מספיק ולא סיימתי, אז אהיה מוכן לעשות "הרבה" ואולי אפילו "המון" אבל לא "הכל". ואם אני לא מוכן לעשות הכל, כי יש לי דברים יותר חשובים בחיים, כנראה אצטרך עוד איזה סיבוב או שניים של כאב מזוקק, כדי שאסכים סוף סוף להרים ידיים ולקבל אחריות על עצמי.

אז "רק להיום" - סיימתי.