כְּלֵי נשיפה נקראים כך מפני שהאדם נושף לתוכם. בפעולה זו למעשה הוא נותן בהם את פנימיותו ואת רוח החיים שבו. מבין כלי הנשיפה המוזכרים במקרא, ישנם שניים בולטים ביותר: השופר והחצוצרה. התקיעה בכל אחד מהם מסמלת תנועה נפשית אחרת, וסגנון שונה של עבודת ה'. השופר מסמל את עבודת הכניעה וההתבטלות לפני ה', עבודה עם אופי יותר פסיבי. והחצוצרה מסמלת את עבודת המנהיגות והגבורה, עבודה עם אופי יותר אקטיבי.

אפשר לראות זאת כבר בפעם הראשונה שבה כל אחד מהם מוזכר בתורה. השופר מוזכר לראשונה בזמן קבלת התורה, שהייתה מלווה ב"קוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד", יחד עם כניעה למלכות ה' וקבלת מצוותיו. לעומת זאת, החצוצרה מוזכרת לראשונה, כשה' מצווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף לצורך הנהגת בני ישראל במדבר ולשעת מלחמה.

החומר שמהם עשוי כל אחד גם רומז לכך: השופר עשוי מאיל, שהוא בעל חיים המשמש כקרבן, והוא גם זכר ליצחק שמסר עצמו לעקידה. דברים אלה מזוהים עם מידת הדין - מידה של התכנסות והתבטלות. החצוצרה עשויה מכסף, שהיא מתכת הַמְּכוּוֶנֶת כנגד מידת החסד - מידה של התפשטות והשפעה על המתרחש. כמו כן, בעוד השופר נשאר כפי שנעשה בידי שמיים - קרן איל טבעית שלא עוברת שינוי משמעותי, החצוצרה נעשית בעיקר בידי אדם, בתהליך של התכת גושי כסף לתוך תבנית.

גם הצורה של השופר והחצוצרה תואמת: השופר שבו תוקעים בראש השנה צריך להיות כפוף, מפני שבראש השנה האדם צריך כמה שיותר לכופף ולהכניע את דעתו בפני ה' (ר"ה כו:). והחצוצרה צריכה להיות ישרה, מפני שהיא מסמלת את הנכונות לפרוץ קדימה ולצאת למלחמה. המספר גם הוא מבטא זאת. השופר הוא אחד, בבחינת מיקוד והתכנסות, והחצוצרות הן שתיים, בבחינת התפשטות וריבוי. ולבסוף, אפילו הגדרת המצוה משתנה בין הכלים: 'לשמוע קול שופר' - פסיבי אל מול 'לתקוע בחצוצרות' - אקטיבי (ספר המצוות, עשה קע ועשה נט).

אז מה נכון יותר עבורנו? להיכן עלינו "לנשוף" ולמקד את רוח החיים שבנו? "בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'". שני היסודות האלה נכונים בעבודת ה' של כל אחד, אלא שכל אחד צריך לתת מקום נרחב יותר ליסוד שתואם לתכונת נפשו. מניסיוננו ב-GYE, עבור מתמודדים רגילים - מתאים יותר הדגש של 'חצוצרה', של גבורה ומאבק, ועבור מכורים - מתאים יותר הדגש של 'שופר', של כניעה (כפי שהדבר נעשה בתכנית 12 הצעדים).

מכל מקום, עבור כולנו, ראש השנה הוא זמן לעבודת השופר, לחזק בנפשנו את אותה הכרה ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", "כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אָנוּ בְּטוּחִים". שנה טובה ובטוחה!

אם הגעתם עד אלינו לאתר GYE, ועד כאן למאמר האחרון בעלון, אתם כנראה רוצים לחולל שינוי. כל שינוי מתחיל בהחלטה. אבל החלטה יכולה להתקבל בעוצמות שונות, ברבדים שונים. כולנו מכירים את הביטוי "עומק הלב", והוא מבוסס על כך שבנפש שלנו קיימות שכבות רבות. אפשר להרגיש דבר מסוים רק בחיצוניות הלב, או אפילו בפנימיות הלב, אבל לא ממש עד הסוף.

על הפסוק 'קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק' דרשו חז"ל שהקב"ה אומר לבני ישראל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". בעלי המוסר והחסידות הסבירו, שהפתח של המחט הוא אמנם זעיר וקטן ביותר, אבל הוא פתח שנעשה בשלמות, שהרי המחט עוברת בבגד כולו.

בפירושו לפסוק 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם', מסביר המלבי"ם, שהאדם הוא כמו עץ הפוך, ששורשיו נטועים למעלה: "כי המוח באדם הוא תחת השורש בעץ השדה, ממנו יוצאות כל ההרגשות". המטרה שלנו היא לפתוח פתח "עד הסוף", להגיע למקום העמוק והשורשי הזה, ולקבל שם את ההחלטה, לחולל שם את השינוי.

כידוע, לכל אחד מן החגים יש תכונות מיוחדות, וכל אחד מהם מסוגל לדברים מסוימים. ראש השנה מבטא בדיוק את המקום הפנימי שדיברנו עליו. הוא הנקודה השורשית שבה מרוכזת החיות של כל השנה הבאה עלינו לטובה, ורבים נוהגים לומר בו את מזמור 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ' אחרי 'ישתבח'. גם צורת השופר מבטאת זאת: ה'שפיץ' של השופר הוא הנקודה הפנימית ביותר, שממנה הכל מתרחב ומתפרט החוצה. וכך גם קול התקיעה, שממש כמו צעקת הלב, הוא קול פשוט שלא מתלבש במילים, עמוק ופנימי יותר מכל ההסברים.

תפילות ראש השנה, ובפרט תקיעת שופר, הן זמנים מסוגלים להתבונן בכנות בעצמנו, להתחבר למקום פנימי ולקבל מעומק הלב החלטה לשנה טובה.