הטעם למצות סוכה הוא: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ונשאלת השאלה, הרי יציאת מצרים הייתה בחודש ניסן, אז מדוע אנו מקיימים את מצות סוכה בחודש תשרי? אחד ההסברים המעניינים לכך מופיע בדברי הרשב"ם (ויקרא כג מג), וכדי להבין יותר - נקדים הקדמה קצרה:

חג הסוכות נקרא 'חג האסיף' מכיוון שבו האדם אוסף את התבואה שגידל במשך כל השנה. רובנו לא חקלאים, אז חשוב שנסביר קצת את המשמעות של הדברים. אנחנו רגילים למשכורת חודשית, אבל אצל החקלאי המשכורת היא שנתית. הוא טורח במשך שנה שלמה, ופתאום - בום! - צומחת כמות עצומה של יבול, שממנה הוא עתיד להתפרנס כל השנה. חשבון הבנק שלו לא גדל בכמה אלפים בודדים בסוף כל חודש, אלא בעשרות ומאות אלפים "במכה אחת" בסוף השנה.

במצב כזה קיימת סכנה גדולה, שעליה הזכירה התורה בפרשת עקב: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה.. וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אנחנו עשויים לשכוח מה היה המצב שלנו ביציאת מצרים - ישיבה בסוכות במשך ארבעים שנה, בלי בית ובלי שדה משלנו. ולכן, דווקא בזמן האסיף, דווקא בזמן ההצלחה והשפע, אנחנו יוצאים ויושבים בסוכה כדי לזכור מאיפה באנו.

ואיך כל זה קשור אלינו? פעמים רבות, אחרי תקופה ארוכה של נקיות, עולה פתאום המחשבה ש"זה כבר לגמרי מאחוריי. אני מזמן לא בקטע ובכלל לא מתעניין בזה. אני כבר מסתדר לבד ולא צריך יותר עזרה". לפעמים דווקא המחשבה הזו עשויה להיות הכתובת על הקיר, נורת האזהרה שמשהו עומד לקרות בקרוב.

התחושה שהניקיון כבר "בכיס שלנו", יכולה להגביר מאוד את ההכחשה לגבי האתגרים שעוד יהיו בהמשך הדרך. הדבר דומה למי שסובל מפטרייה בעור. הרופא רושם לו משחה, ואומר שיקפיד למרוח אותה במשך 30 יום. אחרי שבוע-שבועיים, כשהפטרייה נעלמת, זה גורם לו להתרשל, ובסופו של דבר היא חוזרת ובגדול. למעשה, היא תמיד הייתה שם, מקננת מתחת לפני השטח. בתוכנית 12 הצעדים מקובל לומר, שכשהתאווה הולכת - היא הולכת לחדר כושר, כדי להתכונן למאבק הבא…

ויש כאן נקודה נוספת: אנחנו חושבים שאם נשכח את המקום האומלל שבו היינו, זה יגרום לנו להרגיש טוב יותר. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא לגבי חג הסוכות, שכל עניינו הוא להזכיר לנו את המקום הזה, התורה מבטיחה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ!' היציאה לסוכה והזיכרון המוחשי היכן היינו ולאן איננו רוצים לחזור דווקא מגבירים את השמחה. כשאנחנו זוכרים מאיפה באנו, זה מחזק את ההודיה ומוטיבציה שלנו, שהם הדלק להמשך.

ולמען הָסֵר ספק: אם הצלחנו לאסוף הרבה ימים נקיים - זה כמובן מצוין! זה הכי משמח בעולם! 'וְשָׂמַחְתָּ בְּנִקְיוֹנֶךָ!' אבל אף פעם אסור לנו לשכוח מאיפה באנו. אנחנו חייבים להמשיך תמיד לעמוד על המשמר. יכול להיות מסוכן עבורנו להרגיש יותר מדי 'בדירת קבע'. התחושה שאנחנו במובן מסוים עדיין 'בדירת עראי' יכולה להיות הסוכה שתגן ותשמור עלינו.

צא מדירת קבע! (סוכה ב.)

השבת נזכה שוב לקיים את מצות סוכה. בתורה נאמר שהטעם למצוה זו הוא: 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'. הטעם הזה משמעותי כל כך, שיש אומרים שצריך לכוון בו כדי לקיים את המצוה כתיקונה.

אולם באיזה סוכות בדיוק הושיב ה' את בני ישראל ביציאת מצרים? בכך כידוע נחלקו התנאים, וכמו בכל מחלוקת, ובפרט בדברי אגדה, 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 353). לדעת רבי אליעזר היו אלה 'ענני כבוד' ששלח ה' להגן על עמו ישראל, ולדעת רבי עקיבא 'סוכות ממש עשו להם' בני ישראל (סוכה יא:). המחלוקת היא בעצם לגבי מידת המעורבות של בני ישראל בבניית הסוכה. מה הביא להם את ההגנה - האם סוכה שנעשתה בידי אדם, או ענני כבוד שניתנו בידי שמיים.

בהמשך לכך, מעניין לציין שבפסוקים מוזכרות שתי פעולות עיקריות לגבי הימצאות האדם בסוכה. הפעולה העיקרית והמוכרת היא 'ישיבה': 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ', 'בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי', וכך הוא גם נוסח הברכה: 'לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה'. הפעולה השנייה היא 'הצפנה' - 'תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה', 'כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה'. ההבדל בין הפעולות האלה מקביל להבדל בין 'סוכות ממש' ל'ענני כבוד'. כאשר האדם יושב בסוכה, הוא אקטיבי: אוכל, שותה, ישן ואפילו מטייל בסוכה - 'סוכות ממש'. לעומת זאת, כאשר האדם מוצפן בסוכה, הוא פסיבי. הקב"ה מחביא אותו שם - 'ענני כבוד'.

גם אנחנו, כחלק מן ההתמודדות שלנו, וכחלק מ'יציאת מצרים' הפרטית שלנו, זקוקים לסוכה שתגן עלינו. אבל איך בדיוק תיראה הסוכה הזו? איזו סוכה פנימית אנחנו הולכים לבנות השנה? לפי הניסיון המתמשך שלנו ב-GYE, עבור מתמודדים רגילים מתאימה יותר 'סוכה ממש' שהם בונים בכוחות עצמם (במוטיבציה, תכנון וקשר), אולם מכורים זקוקים כבר לסוכה של 'ענני כבוד' שניתנת משמיים (בתוכנית 12 הצעדים).

כמו בתחומים רבים בעבודת ה', שני הדברים נכונים לגבי כולם, והכל עניין של דגשים, לפי תכונות נפשו של כל אחד. גם מתמודדים רגילים זקוקים לסייעתא דשמייא, "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". וגם מכורים אינם פטורים מעבודה. גם אצלם תקף הכלל של 'תעשה ולא מן העשוי'. הנס לא קורה לבד, וכדי "לא להיפלט מהענן החוצה" - נדרשת עבודה רבה ותחזוקה מתמדת של המצב הרוחני. בכל סוג של התמודדות, מי שישקיע את המאמצים הנדרשים, יזכה לראות סוכה בנויה לתפארת.

אז מה הסוכה שלך?

לפי מדרש ידוע (ויקרא רבה ל יב-יד) ארבעת המינים רומזים לארבעה סוגים של אנשים בעם ישראל. כמובן שאני ישר שואל את עצמי איפה אני ממוקם בטבלה הזאת. הרי אחרי כל כך הרבה שנים של נפילות די הגיוני שארגיש קצת ערבה, לא? אז נכון שאני לומד תורה וגם גומל חסדים, אבל ליפול בחטא כל כך חמור, וכל כך הרבה פעמים, גורם לי להרגיש קצת רשע. סוג של ערבה יבשה וחבוטה.

אבל רגע. המדרש ממשיך ואומר, שארבעת המינים רומזים גם לארבעה איברים מרכזיים בגוף האדם, שדומים להם בצורתם החיצונית. אז אם האתרוג רומז ללב שלי, בואו נסתכל רגע פנימה: מה אני באמת רוצה בעומק הלב? מה הייתי עושה אם היה פה לידי כפתור פלא שאפשר ללחוץ עליו, ולהשתחרר מהמאבקים המתישים האלה מעתה ועד עולם?

מה הייתי עושה אם באותו רגע הייתי בשיא שלי? במלוא כוחות הגוף והנפש, לא עייף, לא נתון תחת דחף, בשיא צלילות הדעת ובאמצע תפילת 'נעילה' מרוממת? אני לוחץ או לא לוחץ?... ברור שאני לוחץ! אז זהו. זה הלב שלי. זו הפנימיות שלי. אסור שהקושי שאני מתמודד איתו יהיה מה שמגדיר את ה'אני' שלי, את הזהות שלי.

הערבה, לעומת זאת, רומזת לפה. היא מבטאת את המעשים החיצוניים שלי. את מה שקורה בפועל, מן השפה ולחוץ. נכון שהמעשים שלי עדיין צריכים תיקון. ורק ה' ואני יודעים (ועוד כמה חברים שלי מ-GYE) עד כמה אני מנסה כל הזמן להכות בתאווה הזאת ולחבוט בערבה הזאת. שוב ושוב ושוב…

אבל אני? אני אתרוג! וגם אתה - אתה אתרוג!