מה שלא מחזק אותך

בשירת 'האזינו' משה רבנו ממשיל את דבריו לסוגים שונים של גשמים, היורדים בעוצמות שונות (מטר, טל, שעירים, רביבים). דברי תורה נמשלו למים, מפני שהם אמורים להחיות אותנו ולהרוות את צמאוננו. אבל בשביל שזה יקרה - הם צריכים להיות מותאמים לאדמת הלב שלנו. אם ניתן לתינוק קטן לשתות כוס מים - אנחנו מעמידים אותו בסכנת חנק. מצד שני, לא קשה לדמיין את התסכול שחווה אדם מבוגר שנאלץ לשתות מים מבקבוק של תינוק…

המהר"ל מסביר שהתורה נקראת כך מפני שהיא מורה לאדם את הדרך. לימוד תורה צריך להיות תואם ליכולת הקיבול שלנו, כדי שאכן יוביל אותנו להתקדמות ולא לנסיגה חלילה. כך שעלינו לדבוק בכל הכוח בזרם המים החיים שדוחף אותנו קדימה, ומאידך עלינו להיזהר מדברים שרק יציפו אותנו ויגרמו לנו לטבוע, מדברי תורה מסוג שמייאש אותנו ושובר את רוחנו.

זו הסיבה לכך שהעלון שלנו נקרא "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ!" (יהושע א ז). המטרה שלנו היא להביא כאן רק דברים שיחזקו ויאמצו אתכם. ואם במקרה דבר מסוים שמתפרסם אצלנו לא משפיע עליכם באופן כזה - תרגישו הכי בנוח להתעלם ממנו. הוא פשוט לא נכתב בשבילכם.

דברים נוקבים בעניין זה כתב רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה, ד כז): "לפעמים על ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים, או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב - הוא נופל בדעתו יותר ויותר. וזהו בחינת 'יראה רעה' שצריכין לברוח ממנה מאוד, כי צריכין לקבל יראת ה' רק לחיים ולא למוות ח"ו, דהינו לקרב את עצמו לה' יתברך על ידי היראה והמוסר, ולא להתרחק ח"ו. ועתה האיר ה' עיני ומצאתי מפורש בפסוק ענין זה: 'חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר' (משלי יט כז). והמקרא תמוה לכאורה. אבל עתה מבואר היטב פירוש המקרא כפשוטו, שהפסוק מזהיר את האדם שימנע ויחדל את עצמו מלשמוע מוסר ותוכחה המזיקים לו".

הזמר בִּינִי לנדאו סיפר פעם, שבאחת השנים, כשהגיע לאומן לראש השנה, דברים רבים השתבשו לו. הוא הסתובב קצת מדוכדך, ולא ידע מה לעשות, כשלפתע מתוך בליל המחשבות האירה בליבו תובנה: "מה שלא מחזק אותך - עזוב אותך!" תוך זמן קצר, האמת הפשוטה הזו הוציאה אותו מהדכדוך, והוא מיהר לחלוק אותה עם אנשים אחרים שפגש.

הפתגם החדש התחיל להתגלגל ברחובות אומן וקצת יצא משליטה. ברמה כזו שביני החל לשמוע אנשים אומרים זה לזה: "שמעת איזה משפט חזק רבינו (נחמן) אמר? מה שלא מחזק אותך - עזוב אותך!"

קצת אחרי 'תשליך' היה נראה שהחגיגה נגמרת. אדם זועף הגיע ושאל: "אתה ביני לנדאו?" וכשהשיב בחיוב, החל לשטוף אותו בביקורת נוקבת על הפצת משפט כזה באומן "ועוד בראש השנה" יום הדין הרציני. "רגע, זה לא מחזק אותך?" שאל ביני. "ממש, ממש לא!!!" שאג האיש בכעס. "אז עזוב אותך!..." סיים ביני.

מה שלא מחזק אותך - עזוב אותך!

הערה: כאשר אנחנו מתקדמים בדרך, לעיתים עלינו להתמודד עם אמת נוקבת או כואבת. הכוונה במאמר הייתה להדגיש, שהמבט שלנו על הדרך שאנחנו עושים צריך להיות מעודד ולא מייאש, כדי שיוביל אותנו להתקדמות ולא לנסיגה.

בהמשך למאמר הפתיחה, אנחנו רוצים לשתף אתכם את השיר "כנפי רוח" בביצוע ביני לנדאו. השיר מזכיר לנו לא לשקוע בעצבות ובאשמה רעילה, אלא לעלות מעלה מעלה בכוחות הגדולים שטמונים בנו.

כנפי רוח - ביני לנדאו

לשמיעה והורדת השיר והמילים

אנו מודים לבעלי הזכויות שנתנו את רשותם.

אשמנו?!

כשאנו ניגשים ליום הכיפורים, ובפרט למצות ה'וידוי', טבעי שיעלו בקרבנו רגשות קשים. בעל התניא (פרק ל"א) מחלק בין שני סוגים של רגשות כאלה, שנראים אולי דומים במבט ראשון, אך יש ביניהם הבדל מהותי:

הרגש הראשון מכונה 'עצבות', והוא מתאפיין בתחושה של דכדוך וחוסר חיות. אולי הוא נקרא כך מלשון "עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב… רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ". כשהאדם נמצא במצב כזה, הוא חסר חיים ונשאר לדרוך במקום כמו פסל דומם. בשפת אַנְשֵׁי המקצוע רגש כזה מכונה גם 'אשמה רעילה', מכיון שהוא רק מציף את האדם בשליליות, ומונע ממנו להתקדם.

רגש אחר מכונה 'מרירות'. הרגש הזה דווקא מלא חיים. כמו טעם מר בפה, שמרעיד ומטלטל את כל הגוף. הוא מתאפיין בכך שהאדם לא מוכן בשום פנים ואופן לשאת יותר את המצב שבו הוא נמצא, ומרגיש דחיפה פנימית חזקה לצאת משם, מין תנועה נפשית של "לבעוט את עצמו קדימה". (בעל התניא מוסיף, שהשמחה והמרירות הן למעשה שתי מידות מקבילות. שתיהן מלאות כוחות חיים שפורצים קדימה, אלא ששורש השמחה במידת החסד ושורש המרירות במידת הגבורה).

מטרת ה'וידוי' היא להניע אותנו קדימה לשינוי. עלינו להיזהר מוידוי כזה שיגרום לנו לשקוע בביצת העצבות והייאוש. וידוי כזה מחזק את התקיעוּת שלנו בחטא, ורק מרחיק אותנו מתשובה ותיקון. אותו יצר שרוצה שהתאווה שלנו תהיה רעילה, רוצה שגם האשמה שלנו תהיה רעילה.

אז רגע, אשמנו או לא אשמנו?

אכן, אשמנו, אבל עלינו לקחת את זה למקום נכון ובונה. הוידוי שלנו צריך להיות כמו 'קרבן אשם' - משהו שמרומם ומקרב אותנו לקב"ה, ולא חלילה משהו שמפיל ומרחיק. משהו שמגביר את המוטיבציה שלנו, ולא משהו שמחליש אותה.

לקראת השנה החדשה נברך אתכם ב... אשמה טובה!

הערה: בפעם הקודמת דיברנו על החשיבות של "תרגום" המוטיבציה שלנו להצליח לתוכנית פעולה מעשית. נמשיך לעסוק בכך בעזרת ה' בפעם הבאה שמדור זה יופיע (בגיליון פרשת 'בראשית'). אולם כהכנה ליום הכיפורים הקרב ובא, ובהמשך למאמר הראשון בגיליון הזה, חזרנו לנושא המוטיבציה כדי להדגיש נקודה חשובה זו.

הערה: מדור זה עוסק בתוכנית 12 הצעדים, שמתאימה למצבים של התמודדות יומיומית קשה שנחשבת 'התמכרות'. אם אתם בספק, אתם מוזמנים לפנות לרפאל בטלפון 058-7004152 או במייל shmor.help@gmail.com

עד ה' אלקיך

במאמר הקודם התחלנו לעסוק בפתרון הרוחני להתמכרות. אנחנו בעצמנו לא יכולים להשתחרר ממעגל ההתמכרות, אבל ישנו כוח עליון שיכול ורוצה לעשות זאת, כאשר נפנה ונתחבר אליו בדרך נכונה וכנה - הקב"ה. הפעם נעסוק בנקודה חשובה, שקצת מוקדם לגעת בה בשלב זה, אבל לקראת שבת 'שובה' ויום הכיפורים, החלטנו להקדים את המאוחר.

כאשר ההתמכרות שלנו פעילה, נקודת המבט שלנו על דברים רבים במציאות מתעוותת. אחד החשובים שבהם הוא המבט שלנו על ההנהגה האלוקית. ייתכן שאחד הגורמים לכך, הוא האופן השלילי שבו חווינו את דמויות הסמכות שפגשנו כאשר היינו ילדים. דמויות הסמכות האלה היו בשבילנו מעין 'כוח עליון' מוחשי, והמשקעים מהמפגש איתם השפיעו על האופן שבו אנחנו תופסים את הקב"ה. (בדרך כלל גורמי הסמכות לא אשמים. הם עשו את מה שהכירו וידעו, ואולי גם את מה שעשו להם בעבר. ובכל אופן, לעיתים זה יוצר משקעים.)

כך יכול להיווצר מצב שבו אנחנו רואים את הקב"ה בעיקר כ'קַנּוֹא וְנוֹקֵם', ופחות כ'עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן'. המצב הזה הוא מכשול גדול להחלמה. כדי לפנות בלב שלם אל הקב"ה, אנחנו צריכים להיות משוכנעים לחלוטין שכל כוונתו היא לטובתנו, ולא חלילה להיפך.

יש חברים בתוכנית 12 הצעדים, שכדי לשנות את נקודת המבט שלהם, ממלאים טבלה כמו זו שנביא בהמשך. תוכלו גם אתם למלא טבלה משלכם בדף המצורף. בסוף התהליך הם כותבים בדף נפרד את כל הנקודות שהתבררו להם, כדי לחזור על הדברים, ולהתרחק ממבט שימנע מהם לפנות לקב"ה בלב שלם.

אם נתבונן, זה אולי מה שההפטרה רומזת לנו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". אנחנו התרחקנו מהמבט הנכון על הקב"ה. עלינו לשוב ולראות ששם הוי"ה ומידת הרחמים, הם עיקר ההנהגה. הם הפנימיות של שם אלוקים ומידת הדין. הדין הוא רק לבוש חיצוני שלפעמים יש בו צורך, כמו תוכחה שבאה מלב אוהב (ולכן שם הוי"ה מכונה 'שם העצם', כי הוא המהות הפנימית שממנה נובע הכל). אבל עיקר מה שמתגלה בעולם הוא החסד - 'חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ'. ורק אל מי שרחמיו וחסדיו כה מרובים - אליו נוכל לפנות בלב שלם ובוטח, בבקשה שיושיע אותנו.

הערה: אין בדברים אלה כדי לבטל את מידת הדין ח"ו. הכוונה הייתה להדגיש את הצורך של מכורים בהחלמה להכיר במידת החסד ולהתמקד בה, כדי להתקדם בעבודתם הרוחנית.

טבלה לדוגמא